שירי התהום

הלילה מגיע שוב, עוטף את העולם במעטה חשוך. הגיבור מתעורר להתמודד עם החושך האינסופי הזה. ריאותיו מתמלאות בלילה, כמו מים בבאר נשכחת, היכן שהירח נראה בשקט.

אפילו לעצום את עיניו, הוא נשאר בחושך. כשהוא לא מרגיש כלום, הוא נראה כמו עיוור, ולא מוצא תשובות. רק לילה, שקט ואינסופי.

ביומו הגועש, מלא קולות ורעש, הוא רואה רק ריקנות בפניהם של יקיריו. אבל הלילה הוא מציאות שונה, הוא מקיף אותו במעטה כוכבים, מה שהופך אותו לבחירה.

מבטו קבוע על עיני הלילה, מלא כוכבים. הוא רואה את הכוכבים האלה מתפוררים, משאיר רק חלל בנשמתו. הלילה שולט בו, מוביל אותו משם עם מחוות של ידיים שקופות, מכריח אותו לשרת אותה כמו בובה.

היא מדברת אליו בשפות בלתי מובנות, המשתקפות במראות בלתי מובנות לגיבור. היא משאירה אותו לבד אבל הוא תמיד נוכח בנשמתו, הפכפך ומסתורי.

הלילה מביא לו עייפות, ממלא את היותו כמו אורגניזם נטול לב. הוא מרגיש שעייפות צורכת אותו, וגוזלת ממנו את היכולת לחשוב ולהרגיש.

הוא נושא צלב של סבל ואכזבה, משוטט לאורך כביש חסר תקווה. לפניו נמתח מדבר, שבו כל גרגר חול מוכר לו. הוא רואה רק ריקנות בדרכו, חסרת משמעות.

הנצח, הבלתי נתפס וחסר הרחמים, משתקף בעיניו. הוא שומע לחישה של קול המובן מאליו, אשר ממלא את נשמתו עם תחזיות עגומות.

הגיבור מבין שהקרבתו חסרת תועלת. לא להישאר עם הלילה ולא לעזוב אותו יביא לו הקלה.

01.05.2024

---