חלום קרוסלות שיכור

כשהתודעה חזרה אליי לאט, הרגשתי כאילו מתגלגלים על קרוסלה. סיבוב, כאב ראש וחוסר היכולת לפקוח את עיניי, זה מה שהרגשתי. אבל כשעדיין יכולתי לפתוח את העפעפיים שלי, מחזה מוזר חיכה לי: תקרה שנעה בצורה חלקה סביב הציר.

ניסיתי להתהפך בצד שלי ונתקלתי במשהו חם ורך. זה היה גבר, עירום. פחדתי נורא ודחפתי את היד שלי באיטיות על גופו כדי לוודא שזה לא חלום. הוא הבחין בתנועה שלי והחזיק את היד שלי קרוב אליו. כששמעתי את קולו, הבנתי שזו המורה שלי. חוויתי ישנוניות מטרידה ואפילו כאב בראש, אבל עדיין ביקשתי מים.

המחשבות שלי היו מעורפלות, אבל נזכרתי שאנחנו שיחקנו את המשחק, ואחרי זה הכל הפך איכשהו לא טבעי. כששתיתי מים, נרדמתי, בתקווה שזה היה רק חלום. אבל כשהתעוררתי הבנתי שאני במצב מוזר: הייתי בחולצה שלו, עירומה ולא זכרתי מה קרה. במחשבות האלה ניסיתי להיזכר, אבל שום דבר לא עלה לי לראש.

כשהמורה שלי הביאה לי אוכל, קמתי לאכול, ורק אז שמתי לב שאין עליי כלום מלבד חולצה. באותו רגע, פאניקה אחזה בי, והבנתי שמשהו נורא קרה.

ניסיתי לאסוף את הרצון לתוך אגרוף ולפתור את החידה הזאת, אבל המחשבות שלי היו כמו כדור סבוך של חוטים. בהדרגה התחלתי להבין מה קרה וזה היה פשוט מדהים. האם אנחנו ישנים? כל מה שיכולתי לעשות היה לאט לאט להבין שהחיים שלי לעולם לא יהיו אותו הדבר עכשיו.

המורה שלי הביט בי במבוכה, ולא יכולתי לעמוד במראה שלו. במקום זאת, התמקדתי במזון, בניסיון להרחיק בלבול וחוסר אונים.

אבל ככל שהתחלתי להבין שלא אוכל להישאר כאן. אני חייב לעזוב בהקדם האפשרי ולשכוח מהלילה הזה. אבל איך? הראש שלי עדיין הסתובב והלב שלי דפק יחד עם מחשבות כואבות.

כשהמורה שלי השאיר אותי לבד עם המחשבות שלי, עצמתי את העיניים וניסיתי לנשום. אבל אפילו בשלב זה, ידעתי שזה לא נגמר. החיים שלי רק מתחילים, ואני חייב למצוא את הכוח להתמודד עם מה שקרה.

לבסוף, לאחר שאספתי את שאריות האומץ האחרונות, קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. נאלצתי לעזוב את החדר הזה, הבית הזה, העיר הזאת, ולהתחיל מחדש. אבל לפני כן, הייתה לי החלטה קשה: לסלוח לעצמי על מה שקרה ולהמשיך הלאה.

עם מרירות בלב ודמעות בעיניים, יצאתי מהחדר ויצאתי לחפש התחלה חדשה. העתיד לא היה בטוח, אבל ידעתי שאני צריך להיות חזק ולהאמין בעצמי כדי להתגבר על כל הקשיים שיכולים להופיע בדרכי.

הרגשתי שהזמן נע קדימה באופן בלתי נסבל, והייתי תקוע ברגע הזה, מנסה להבין מה לעשות הלאה. אבל שום מחשבה לא יכולה לחדור את הערפל שעטף את התודעה שלי.

עם כל צעד, התרחקתי יותר ויותר מהלילה האחרון, אבל הצל שלו נשאר שותף מפוקפק לעתיד שלי. ידעתי שאני צריך ללכת קדימה, אבל איך אתה עושה את זה כאשר כל מה שבתוכי נקרע לחתיכות?

כשעברתי ליד רחובות ובתים מוכרים, הרגשתי שכל פינה מזכירה לי את העבר. כל מה שיכולתי לעשות היה לרוץ, לרוץ רחוק ככל שיכולתי מהסיוט הזה.

אבל ככל שאני רץ, ברור ידעתי שהבעיות לא ייעלמו, פשוט כי התעלמתי מהם. הייתי צריך לאסוף את הרצון לאגרוף ולצעוד קדימה, גם אם זה אומר להתעמת עם עצמי והפחדים שלי.

לבסוף, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את גורלי לידיים שלי. הפסקתי לרוץ והתחלתי לחפש תשובות בתוכי. הבנתי שכדי להמשיך הלאה, עליי לסלוח לעצמי ולמצוא את הכוח להתגבר על כל הקשיים.

אז החל מסעי לקראת החלמה והתחלה חדשה. לא ידעתי מה יקרה הלאה, אבל הייתי מוכן לקבל את כל מה שהחיים יביאו בדרך שלי.

30.04.2024

---