שכנים בלתי צפויים

לאחר ארוחת צהריים עשירה במינרלסק, נסטיה וקטיה יצאו לטיול במרכז העיר. עד מהרה הם היו בקבוצה של חבריהם לכיתה, ונסטיה, שרצתה להתקרב לאיש הראש, משכה את ידה של חברתה, מנסה לפרוץ את ההמון. אבל הניסיון של קטיה לנהל איתו שיחה לא היה מוצלח, והיא התחבאה מאחורי גבה של נסטיה.

המנהל הבחין בהם והסתובב, מה שגרם לנסטיה להרגיש לא בנוח, וקטיה, מעמידה פנים שנסטיה אמרה משהו מצחיק, צחקה בקול רם. בניסיון להסתיר את המבוכה שלה, נסטיה הבינה שהיא עושה כל מה שאפשר כדי לא לחשוב על המורה שלה, שנראה שהיא מעניינת אותה. באותו רגע, קסיושה קורנקו משך את תשומת לבם וגרם לקטיה להיראות מדוכאת.

אחרי הליכה במוזיאון, נסטיה חשבה איך היא יכולה להיכנס לרשתות של המורה שלה. היא הובאה מתוך מחשבה על ידי קול הצחוק מאחורי גבה והבינה שהיא עומדת ליד הדוכן במשך זמן רב על היתרונות הבריאותיים של מעיינות מינרלים. נסטיה הסתכלה סביב בחיפוש אחר הכיתה שלה והופתעה שהם כבר עזבו.

הם הלכו לארוחת ערב יחד, ונסטיה ציפתה לפגוש את המורה שלה. אבל הוא לא היה שם שוב. במלון מינרל פלאזה, הם חולקו לחדרים שונים, ונסטיה נאלצה לגלות עם מי היא תגור. לא הצליחה למצוא את שמה בפגישה, היא פנתה לצוות ולמדה את מספר החדר שלה.

אולם, כאשר הגיעה נסטיה לחדרה, מצאה שם את המורה שלה, שהתברר שהיא עירומה, עטופה במגבת. במקום הסבר ארוך, המורה בירך אותה בביטחון.

פגישה לא צפויה עם מורה בחדר מלון גרמה לנסטיה לקפוא בהלם. היא הרגישה את הצבע מתגלגל על לחייה כמו כתמים אדומים ענקיים, וניסתה למשוך את עצמה יחד כדי לא לבגוד במבוכתה.

המורה, כך נראה, לא ציפה ממנה לבוא כלל והמשיכה לדבר ברוגע, כאילו לא קרה דבר יוצא דופן. נסטיה לא יכלה להסיר את עיניה ממגבתו, שנראתה פחות ופחות מחסום אמין ביניהם.

מילים לא עלו במוחה של נסטיה, והיא עמדה בשקט על מפתן הדלת, מרגישה שכל שנייה מוסיפה למבוכה שלה. המורה ניגש אליה וביטא את המשפט ש ”לדפוק, כנראה, כבר לא אופנתי”, ונסטיה חשבה שאולי הוא סידר את המצב במיוחד.

היו לה מאות שאלות בראש, אבל היא לא יכלה לנסח אף אחת מהן. היא הרגישה שרגע יכול לשנות הכל, ובו זמנית היו רגשות מעורבים של פחד והתרגשות. נוצץ הבזק בעיניו של המורה, כאילו הבין את הקונפליקט הפנימי שלה, וזה רק הגביר את המבוכה שלה.

באותו רגע, נסטיה החליטה שהיא צריכה לפעול היא עזבה את נשימתה, מנסה למצוא את הכוח להתגבר על הידוק, ולקחה צעד קדימה. הלב שלה פועם מהר מתמיד, אבל היא ידעה שזה לא הזמן לפחד.

בביטחון שהיא לא ציפתה מעצמה, נסטיה הביטה למעלה ופגשה את מבטו של המורה. היא חייכה והחיוך שלו בתגובה היה החם והאמיתי ביותר שהיא ראתה אי פעם. באותו רגע, נסטיה הרגישה שכל מה שקרה היה גורל, והיא הייתה מוכנה לקבל את זה.

המבוכה החלה להתפוגג, והשאירה מקום למשהו חדש ולא ידוע. נסטיה הבינה שהרגע האקראי הזה יכול להיות התחלה של משהו יותר מסתם פגישה בחדר מלון.

האינטימיות הפתאומית בין נסטיה למורה שלה בחדר המלון יצרה אווירה של מתח ומתח. נסטיה נאלצה להתמודד עם סכסוך פנימי בין הרצון לעזוב לבין הצמא להישאר ולדבר.

המורה, אף ששמר על שלווה חיצונית, לא יכול היה להסתיר את ההבעה המדוכאת על פניו. היה ניצוץ מסתורי בעיניו, כאילו הוא קורא את מחשבותיה.

נסטיה הבינה שהיא צריכה לקבל החלטה, ומהר. היא דחתה את הפאניקה על ידי התמקדות בנשימה, מנסה למצוא את האומץ בתוכה לשבור שתיקה מגוחכת. לפתע פרצו ממנה מילים:

"שלום, המורה... אני באמת... לא ציפיתי לזה... מה אני אמצא אותך כאן".

קולה נשמע רועד, אבל היא הייתה גאה בעצמה על כך שסוף סוף יכלה לומר משהו. בתגובה, המורה חייכה, עיניו עדיין, כאילו הוא חודר למעמקי נשמתה.

”ולא ציפיתי לפגוש אותך כאן, נסטיה”, הוא אמר ברכות, קולו נשמע איכשהו חם יותר מהרגיל.

נראה שזה דחף את נסטיה לשלב הבא.

01.05.2024

---